מתחילים

אז איך מתחילים לחיות בתל אביב? בחיפוש דירה – כמובן..

מה זה שונה מכל עיר אחרת בארץ?
ההבדל הוא, שבניגוד לערים אחרות בארץ, בתל אביב כמעט תמיד יש ''מצוקת דיור'', מה שהופך את כל התהליך להרבה יותר מסובך, עדין ורגשי בשביל המחפשים (משני הצדדים), וזה מביא לכך שתל אביבים, בניגוד לשאר הישראלים, זוכרים את שלב חיפוש הדירה כחלק משמעותי מהחיים שלהם בעיר, ותמיד מוכנים לשלוף איזה סיפור על דירות מוזרות שהם ראו ברחבי העיר, על בעלי דירות עם היחס ההזוי שלהם או על לילות בלי שינה – מלאים בהתחבטויות בשאלות הרות גורל (לשכור? או לא לשכור? זו השאלה).

למעשה, חיפוש דירה בתל אביב זה תת תרבות שלמה עם מנהגים, שפה ונורמות משלה – שונות לגמרי מהעולם החיצון (החיים האמיתיים כאילו).
למשל אפשר לשמוע שם שיחה כזאת:

–''הוא אצלנו כבר חמש שנים, אנחנו לא יכולים לזרוק אותו..בכל זאת הוא רגוע ואנחנו אחראים לכל נזק שהוא יגרום''

–''טוב אני מבין שזה ענין 'רגשי' אבל מה אתם צריכים עכשיו כלב? זה לא מכביד עליכם? בחרנו בכם מ15 זוגות שהיו פה!''

עוד משהו שמיוחד בעולם הזה הוא שמילה היא אף פעם לא מילה, רק הכסף מדבר. עד שזה לא חתום, זה באמת לא חתום. אין פה שום משמעות להבטחות מילוליות או הצהרת כוונות.
כמה שיותר מוקדם מבינים את זה, נמנעים מכל מיני עלבונות או ריבים שבעולם האמיתי נראים מוצדקים, אבל פשוט אין להם מקום בעולם הדירות.

וגם – רב הדירות הם פשוט חרא.

תמיד אני שואל את עצמי, איך אנשים חיים בחור הזה? אפילו כשהבן–אדם עצמו עומד מולך ואומר ש''לא נורא, התרגלנו'' עדיין קשה להאמין שזה אמיתי.
גם שמתי לב שאני מתחיל להסתכל על דירות של אנשים שאני מבקר אצלם (ההורים למשל)
ומעריך את האיכות של האלמנטים השונים בדירה - "המרצפות בסדר" אני חושב לעצמי, "אבל רואים קצת רקבון בלמטה של המשקופים. לעומת זאת החלונות - וואו! רק בשביל חלונות כאלה הייתי שוכר."

טוב, מספיק להיום, בינתיים אנחנו ממשיכים להסתובב בעיר עם הדרישות הלא הגיוניות שלנו – לשכור דירה במצב סביר, במיקום נורמלי ועם בעלי בית מתחשבים - וממשיכים להתאכזב, ולאכזב.