אז היינו בעוד דירה.
חונים בכניסה לחניון פרטי, שמים פתק בחלון, נכנסים, עולים 3 קומות ברגל, ואז מגלים -שבעשר דקות מאז שהתחילו להראות את הדירה כבר נרשמו עשרים זוגות, שזה אמור לאכזב, אבל היה לי כזה וייב רע מהדירה ומבעלת הבית שאם להגיד את האמת, פשוט רציתי להסתובב וללכת ברגע הראשון.
בדיעבד הסתבר שגם לאשתי היתה אותה מחשבה. הבעיה היא שלמרות 8 שנים ביחד אנחנו עדיין לא מצליחים להעביר אחד לשני בטלפתיה את ההתרשמויות הנדלניות שלנו.
אז אנחנו עומדים שם שנינו, לא רוצים להיות שם, אבל גם לא רוצים להגיד את זה כי - אולי השני כן רוצה ובתכל׳ס זה דירה טובה (על הנייר) אז למה לא ואני מקווה שעוד לא שמו לנו דו״ח של 500 ש״ח - ובינתיים עוברים לפנינו הדיירים העוד יותר מקדימים ופורשים בפנינו פסיפס מזוויע של יאפיות והתחנפות חסרת פשרות.
יושבת שם בעלת הדירה, באחד מרגעי השיא של חייה, כולה מלאה בחשיבות עצמית שרק מתגברת מרגע לרגע, בידה האחת עט, על השולחן רשימה שכבר הגיעה למימדים לא ראליים בעליל, ובעינייה מבט בוחן שאומר
״נו, בוא נראה מה אתם שווים. האם יש סיכוי שאתם דווקא תקבלו את הדירה שלי - משאת הנפש ומעוף הפנטזיה של כל זוג צעיר בתל אביב - השי השמימי, מתנת האל. אני הוא האל״ וכן הלאה.
וממולה, הזוגות פורשים את מרכולתם:
אחד זה עו״ד מתמחה ומתמחה במשרד השקעות ״מתמחים במשרד השקעות?״ היא שואלת מעל המשקפיים, ומקבלת הסבר (מספק?) שזה חלק מהתהליך של הפיכה מזחל כלכלי קטן לזחל קצת יותר שמן, שיוכל לזחול לקומה השלישית ולטוות שם את הגולם שלו בנחת.
הבאה מגיעה אם עם תינוק על הידיים - מהנדסת (של מה? זה אפילו לא נשאל...) ובן זוג בבורסת היהלומים (כלומר לא שם). ״את תוכלי לעלות ככה עם התינוקת לקומה שלישית?״ היא מקשה – אך המועמדת חסרת הסיכוי לא מתבלבלת מהשאלה המכשילה ומתפתחת שיחה מעניינת על איך שילדים נהיים יותר כבדים עם הזמן - רחמנא ליצלן - ומצד שני נשארים מפונקים באותה מידה. כך לגרסתה, שמסתבר שחוץ מלהשכיר דירה היא יודעת עוד דבר או שניים על החיים.
הזוג האחרון שהיה שם חוץ מאתנו, מצד אחד, לגמרי קלאסי - בחורה צעירה בשמלה פרחונית, מלאה חיוכים (מזויפים) והתלהבות, ולידה בן הזוג בחולצה מכופתרת מגוהצת, מכנסיים מחויטים ונעלי עור מבריקות עם מבט רציני (אך אבוד משהו) על הפנים.
מצד שני - זה היה כל כך ״רגיל״ שהיה קשה להאמין שאלה אנשים אמיתיים. היה נראה שאת כל האישיות שלהם הם לקחו מאופרות סבון של מתבגרים ורומנים סוג ב׳.
האשה - סטודנטית לתואר שני במיקרוביולוגיה (שמסתבר שזה מאאד מעניין, אפילו אם כבר יש לך דירה להשכיר) - לא הפסיקה לחייך, לקפץ ולצחקק לשנייה במהלך השיחה. הכל היה מלהיב ומופלא בשבילה, וזה כולל - הזכות לשים ערבות בנקאית של 20000 ש״ח, הרשות של בעלת הדירה להתקין מזגן נוסף שהם, כמובן-כמובן! יצטרכו להשאיר שם כשהם יעזבו (וואט?! וואטאבר...) והעובדה שאין חנייה ושהם הולכים להשאר שם עד שיקנו דירה! שזה לא בקרוב הא-הא-חיוך!
הגבר - עו״ד. ומסתבר שגם האבא, של שניהם (ולא זה לא אותו בן אדם, כנראה)
בסוף נשארנו רק אנחנו, ועדיין הטלפטיה סרבה לבוא לעזרתנו. נשאבנו גם אנחנו לשיחה עם בן אדם מתנשא שמצאה לנכון להסביר לנו על המקצועות שלנו, למרות שהיא לא מבינה בהם כלום כמובן, אבל שיהיה ואפילו הבטיחה שתתקשר אלינו מחר לכל המאוחר.
אני מתפתה לטלפן בעוד שבוע ולשאול- מה קורה? מה זה כבר לא רלוונטי? השכרת למהנדסים? או למתמחים? אולי לזוג הצעיר ומלא ההבטחה? ספרי נא!
חונים בכניסה לחניון פרטי, שמים פתק בחלון, נכנסים, עולים 3 קומות ברגל, ואז מגלים -שבעשר דקות מאז שהתחילו להראות את הדירה כבר נרשמו עשרים זוגות, שזה אמור לאכזב, אבל היה לי כזה וייב רע מהדירה ומבעלת הבית שאם להגיד את האמת, פשוט רציתי להסתובב וללכת ברגע הראשון.
בדיעבד הסתבר שגם לאשתי היתה אותה מחשבה. הבעיה היא שלמרות 8 שנים ביחד אנחנו עדיין לא מצליחים להעביר אחד לשני בטלפתיה את ההתרשמויות הנדלניות שלנו.
אז אנחנו עומדים שם שנינו, לא רוצים להיות שם, אבל גם לא רוצים להגיד את זה כי - אולי השני כן רוצה ובתכל׳ס זה דירה טובה (על הנייר) אז למה לא ואני מקווה שעוד לא שמו לנו דו״ח של 500 ש״ח - ובינתיים עוברים לפנינו הדיירים העוד יותר מקדימים ופורשים בפנינו פסיפס מזוויע של יאפיות והתחנפות חסרת פשרות.
יושבת שם בעלת הדירה, באחד מרגעי השיא של חייה, כולה מלאה בחשיבות עצמית שרק מתגברת מרגע לרגע, בידה האחת עט, על השולחן רשימה שכבר הגיעה למימדים לא ראליים בעליל, ובעינייה מבט בוחן שאומר
״נו, בוא נראה מה אתם שווים. האם יש סיכוי שאתם דווקא תקבלו את הדירה שלי - משאת הנפש ומעוף הפנטזיה של כל זוג צעיר בתל אביב - השי השמימי, מתנת האל. אני הוא האל״ וכן הלאה.
וממולה, הזוגות פורשים את מרכולתם:
אחד זה עו״ד מתמחה ומתמחה במשרד השקעות ״מתמחים במשרד השקעות?״ היא שואלת מעל המשקפיים, ומקבלת הסבר (מספק?) שזה חלק מהתהליך של הפיכה מזחל כלכלי קטן לזחל קצת יותר שמן, שיוכל לזחול לקומה השלישית ולטוות שם את הגולם שלו בנחת.
הבאה מגיעה אם עם תינוק על הידיים - מהנדסת (של מה? זה אפילו לא נשאל...) ובן זוג בבורסת היהלומים (כלומר לא שם). ״את תוכלי לעלות ככה עם התינוקת לקומה שלישית?״ היא מקשה – אך המועמדת חסרת הסיכוי לא מתבלבלת מהשאלה המכשילה ומתפתחת שיחה מעניינת על איך שילדים נהיים יותר כבדים עם הזמן - רחמנא ליצלן - ומצד שני נשארים מפונקים באותה מידה. כך לגרסתה, שמסתבר שחוץ מלהשכיר דירה היא יודעת עוד דבר או שניים על החיים.
הזוג האחרון שהיה שם חוץ מאתנו, מצד אחד, לגמרי קלאסי - בחורה צעירה בשמלה פרחונית, מלאה חיוכים (מזויפים) והתלהבות, ולידה בן הזוג בחולצה מכופתרת מגוהצת, מכנסיים מחויטים ונעלי עור מבריקות עם מבט רציני (אך אבוד משהו) על הפנים.
מצד שני - זה היה כל כך ״רגיל״ שהיה קשה להאמין שאלה אנשים אמיתיים. היה נראה שאת כל האישיות שלהם הם לקחו מאופרות סבון של מתבגרים ורומנים סוג ב׳.
האשה - סטודנטית לתואר שני במיקרוביולוגיה (שמסתבר שזה מאאד מעניין, אפילו אם כבר יש לך דירה להשכיר) - לא הפסיקה לחייך, לקפץ ולצחקק לשנייה במהלך השיחה. הכל היה מלהיב ומופלא בשבילה, וזה כולל - הזכות לשים ערבות בנקאית של 20000 ש״ח, הרשות של בעלת הדירה להתקין מזגן נוסף שהם, כמובן-כמובן! יצטרכו להשאיר שם כשהם יעזבו (וואט?! וואטאבר...) והעובדה שאין חנייה ושהם הולכים להשאר שם עד שיקנו דירה! שזה לא בקרוב הא-הא-חיוך!
הגבר - עו״ד. ומסתבר שגם האבא, של שניהם (ולא זה לא אותו בן אדם, כנראה)
בסוף נשארנו רק אנחנו, ועדיין הטלפטיה סרבה לבוא לעזרתנו. נשאבנו גם אנחנו לשיחה עם בן אדם מתנשא שמצאה לנכון להסביר לנו על המקצועות שלנו, למרות שהיא לא מבינה בהם כלום כמובן, אבל שיהיה ואפילו הבטיחה שתתקשר אלינו מחר לכל המאוחר.
אני מתפתה לטלפן בעוד שבוע ולשאול- מה קורה? מה זה כבר לא רלוונטי? השכרת למהנדסים? או למתמחים? אולי לזוג הצעיר ומלא ההבטחה? ספרי נא!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה